<h1>סמ"ג עשין סימן פ"ג</h1>
<h2>דף יד:</h2>
מצות עשה לדון בדין קניין עבד עברי שנאמר (שמות כ"א ב') כי תקנה עבד עברי (ע"פ רמב"ם מנין המצוות עשה רל"ב ע"ש) וכן במשנה תורה (דברים ט"ו י"ב) כי ימכר לך אחיך העברי. ועיקר הלכותיו בספרי ובקידושין. ומפרש שם כי המקראות הללו מדברים במכרוהו ב"ד בגניבתו, ועוד יש עבד עברי שמוכר עצמו מפני דוחקו שנאמר (ויקרא כ"ה ל"ט) כי ימוך אחיך עמך ונמכר לך, ואין רשאי למכור את עצמו ולהצניע את דמיו או לעשות בהם סחורה או לקנות כלים או ליתן אותם לבעל חובו אא"כ צריך לאוכלן בלבד ואין אדם רשאי למכור את עצמו עד שלא ישאר לו כלום ואפילו כסות לא תשאר ואחר כך ימכור את עצמו (ע"פ רמב"ם עבדים פ"א ה"א). שנינו בפרק היה נוטל בסוטה (כ"ג א'), אין האשה נמכרת בגניבתה וכן אינה מוכרת את עצמה, וגם אומר בפרק איזהו נשך (ב"מ ע"א א') שאינה קונה לא עבד עברי ולא עבד כנעני לרבנן דרשב"ג מפני החשד, ואין הגר נקנה בעבד עברי שנאמר ושב אל משפחתו מי שיש לו משפחה (ע"פ רמב"ם שם ה"ב) ומה ששנינו במכילתיה דבין לרבי ישמעאל ובין לרבי עקיבא גר נקנה כעבד עברי, לשם מדבר בגר הבא על בת ישראל שמשפחת אם היא לו משפחה כך פירש מורי. עבד עברי שמכרוהו ב"ד אין מוכרין אותו אלא לישראל ולגר צדק וכן המוכר עצמו אינו רשאי למכור עצמו לגוי ואפילו לגר תושב, ואם עבר ומכר עצמו אפילו לעובדי עבודה זרה ואפילו לע"ז עצמה לחטוב עצים ולשאוב מים (קידושין כ' ב' רש"י ד"ה זה) הרי זה מכור שנאמר או לעקר משפחת גר, לעקר זה עבודה זרה עצמה (רמב"ם שם ה"ג ע"ש) שסופה ליעקר (ערכין ל' ב' ותד"ה או), משפחת גר זה הגוי. ואע"פ שעבר ועשה שלא כהוגן מצוה לפדותו שלא יטמע בהן שנאמר אחרי נמכר גאולה תהיה לו (ע"פ רמב"ם שם ה"ד ע"ש).
אחד המוכר עצמו בין לישראל בין לגוי ואחד שמכרוהו ב"ד הרי זה מגרע פדיונו ויוצא, כיצד הרי שמכרוהו בששים דינרים ועבד ארבע שנים ומצאה ידו הרי זה נותן עשרים דינרים לאדון ויוצא לחירות וכן אם מכר עצמו בארבעים דינרים לעשר שנים הרי [זה] מגרע ארבע דינרים לכל שנה שעברה ונותן השאר כסף או שוה כסף ויוצא, וכן הנמכר לגוי מחשב הדמים לפי השנים הנשארות עד שנת היובל שנאמר וחשב עם קונהו משנת המכרו לו עד שנת היובל, כיצד הרי שמכר עצמו במאה ונשאר ליובל בשנת מכירה עשר שנים מחשב עשר לכל שנה שעבד וגורע הדמים ומשיב שאר הכסף ולא תבואה וכלים שנאמר כסף ממכרו בכסף הוא נגאל ולא בתבואה וכלים (עי' רמב"ם עבדים פ"ב ה"ח וכס"מ ולח"מ) ומעמידה (קידושין ח' א') רבה שהלכה כמותו לגבי רב יוסף בדלית להו שוה פרוטה והוצרך למעטם מפני שהנאתם מזומנת והייתי סבור שיחשבוה כשוה פרוטה. ומסיק רבא שם (ט"ז א') כי הרב שמחל לעבד על הכסף שנשאר לא נפטר משיעבודו עד שיכתוב לו שטר שחרור (ע"פ רמב"ם שם הי"א) שגופו קנוי.
ואין אמה העברייה ולא עבד עברי נוהגין אלא בזמן שיובל נוהג (ע"פ רמב"ם עבדים פ"א ה"י) כדאיתא בערכין (כ"ט א'). עבד עברי שמכרוהו ב"ד נקנה בכסף ובשוה כסף ובשטר (רמב"ם שם פ"ב ה"א ע"ש ובכס"מ ובשנ' שבמהדורת פרנקל). ועובד שש שנים מיום מכירתו ובתחילת השביעי שלו יצא בן חורין ואם פגעה בו שנת השמיטה בכלל השש שנים הרי זה עובד בה אבל אם פגעה בו שנת היובל אפילו נמכר שנה אחת לפני היובל הרי זה יוצא לחרות (לשון רמב"ם שם ה"ב ע"ש ובלח"מ) שנאמר ושב אל משפחתו וגומר דברי רבי אליעזר בן יעקב (קידושין ט"ו א'). המוכר עצמו יש לו למכור עצמו ליתר על שש, הרי שמכר עצמו לעשרים שנים ופגע בו יובל [ואפילו] אחר שנה אחת הרי זה יוצא ביובל שנאמר עד שנת היובל יעבוד עמך (רמב"ם שם ה"ג).
מה בין מוכר עצמו למכרוהו בית דין, מוכר עצמו אינו נרצע מי שמכרוהו ב"ד נרצע, מוכר עצמו אסור בשפחה כנענית מי שמכרוהו בית דין רבו מוסר לו שפחה כנענית, מוכר עצמו נמכר לגוי ומי שמכרוהו בית דין אינו נמכר לגוי אלא לישראל שנאמר כי ימכר לך אחיך העברי אין בית דין מוכרין אותו אלא לך, מוכר עצמו נמכר לשש ויתר על שש ומכרוהו בית דין אינו נמכר אלא לשש, מוכר עצמו אין מעניקין לו מי שמכרוהו בית דין מעניקין לו (רמב"ם עבדים פ"ג הי"ב) לדברי חכמים. דרשו רבותינו (י"ז ב') שאין האשה נרצעת וכן נראה מענין הכתוב שנאמר בנרצע אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני, ומהו שנאמר אף לאמתך תעשה כן להעניק שכשם שמצות עשה להעניק עבד עברי כך מצוה להעניק אמה העברייה (ע"פ רמב"ם שם הי"ג) ועוד נדרש בפרק קמא דקידושין (שם) להשוותה בנרצע שאינה עובדת את הבן.
המוכר עצמו אינו נרצע, אבל מכרוהו ב"ד ועבד שש שנים ולא רצה לצאת הרי הוא נרצע ועובד עד שנת היובל או עד שימות האדון, אע"פ שהניח בן אין הנרצע עובד את הבן כך דרשו רבותינו ועבדו ולא לבנו, לעולם לעולמו של יובל, נמצאת למד שנרצע אינו קונה עצמו אלא ביובל ובמיתת האדון, עבד עברי כהן אינו נרצע מפני שנעשה בעל מום והכתוב אומר ושב אל משפחתו למוחזק שבמשפחתו (ע"פ רמב"ם עבדים פ"ג הל' ו'—ח'). מכאן יש להוכיח דאף על גב דאמר בירושלמי דברכות (דף ס' א') המשתמש בכהונה מעל דכתיב (עזרא כ"ח ח') אתם קדש והכלים קודש, מ"מ בשכר מותר להשתעבד בו.
<h2>דף טו:</h2>
המוכר עצמו לגוי אם לא נפדה אינו יוצא אלא ביובל שנאמר ואם לא יגאל באלה ויצא בשנת היובל הוא ובניו עמו (רמב"ם עבדים פ"ב ה"ו). הנמכר לגוי מסיק שם רב ששת (קידושין כ' ב'—כ"א א' ע"ש) שאין לוה וגואל וגם אינו נגאל לחצאין (עי' רמב"ם שם ה"ז וכס"מ ולח"מ). ואם לא השיגה ידו לגאול עצמו קרוביו פודין אותו והקרוב קרוב קודם שנאמר [או] דודו או בן דודו יגאלנו (רמב"ם שם ע"ש) ותניא (שם כ"א א') כל הגאולות שבקרובים הקרוב קרוב קודם. לא פדאוהו קרובים מצוה ביד כל אדם לפדותו שלא יטמע בגוים, וכשנפדה יצא לחירות בין פדאוהו קרובים בין פדאוהו אחרים (ע"פ רמב"ם שם ע"ש) כרבי שנזכר שם בלשון וחכמים אומרים.
<h2>דף יז.</h2>
אחד המוכר עצמו או שמכרוהו ב"ד שחלה בין שחלה רצופים בין שחלה חליים מקוטעים בין הכל פחות מארבע שנים עולין לו למניין שש אבל אם חלה ארבעה חייב להשלים כל ימי החולי (ע"פ רמב"ם עבדים פ"ב ה"ה), וכן הבורח אפילו שנה אחת חייב להשלים כדמפרש שם בפרק קמא דקידושין. ואם פגע בו יובל יצא, בד"א בחלה אבל בברח אין היובל מוציאו כדאיתא בירושלמי דקידושין (דף ז' א' ע"ש ובמרה"פ ובשי"ק) מה טעם זה ברשותו וזה אינו ברשותו. בד"א שמחשבין ימי החולי כשהיה חליו כבד שאינו יכול לעשות מלאכה אבל אם לא היה חליו כבד אלא יכול לעשות מעשה מחט אפילו חלה כל שש עולין לו (רמב"ם שם ה"ה).
<h2>דף יז:</h2>
אדון שמת והניח בן זכר הרי העבד עובד לבן עד סוף [ה]שש שנים שמכר עצמו להן או עד שיפגע בו יובל או עד שיגרע פדיונו הנשאר אבל [אם] לא הניח בן זכר הרי זה יצא לחירות ואינו עובד לא את הבת ולא את האח ואינו צריך לומר שאינו עובד שאר היורשין, וגם תניא בפרק איזהו נשך (ב"מ ע"א א') ובפרק קמא דקידושין (י"ז ב') דנמכר לגר צדק או לגוי אפילו הבן אינו עובד אלא כיון שמת האדון יצא לחירות, נמצאת אתה אומר שעבד עברי נקנה בכסף או בשטר וקונה את עצמו בחמשה דברים בשנים או ביובל או בגרעון כסף או בשטר שחרור או במיתת האדון בלא בן, ובגוי או בגר אפילו הניח בן יוצא בחנם ואינו צריך שטר, אפילו חלה והוציא עליו רבו הוצאות רבות אינו חייב לשלם לו כלום שנאמר יצא לחפשי חנם (ע"פ רמב"ם עבדים פ"ב הי"ב ע"ש).
<h2>דף כ.</h2>
אמרה תורה (דברים ט"ו ט"ז) כי טוב לו עמך, עמך במאכל עמך במשתה שלא תהא אתה אוכל פת נקייה והוא אוכל פת קיבר אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש. ובספרי דורש כך מכשכיר ותושב יהיה עמך אבל כי טוב לו עמך אינו אלא סיפור דברים (ט"ו א' תד"ה כי).
<h2>דף כא:</h2>
כיצד רוצעין מביאין אותו לב"ד של שלשה ואומר דבריו בפניהם ומגישו בסוף שש אל הדלת או אל המזוזה כשהן עומדין בבניין, בין הדלת ומזוזה של אדון בין של כל אדם, ונוקב את אזנו הימנית בגובה של אזן כרבנן, ורוצעין במרצע של מתכת אליבא דרבי שהלכה כמותו מחברו, ונוקב עד שמגיע לדלת שנאמר ונתת באזנו ובדלת ולא נאמר מזוזה אלא לדרוש מה מזוזה מעומד אף דלת מעומד אבל הרציעה בדלת אע"פ שאין שם מזוזה, האדון הוא שרוצע בעצמו שנאמר ורצע אדוניו ולא בנו ולא שלוחו ולא שליח ב"ד (ע"פ רמב"ם עבדים פ"ג ה"ט ע"ש), ואם אמר יאמר עד שיאמר וישנה, העבד עד שיאמר כשהוא עבד אבל אמר אחר שש אינו נרצע (רמב"ם שם ה"י ע"ש). היתה לעבד שפחה כנענית ולו ממנה בנים ולרבו אין לו אשה ובנים אינו נרצע שנאמר כי אהבך ואת ביתך, לרבו אשה ובנים ולו אין אשה ובנים אינו נרצע שנאמר אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני, הוא אוהב את רבו ורבו אינו אוהבו אינו נרצע שנאמר כי טוב לו עמך עד שיהו שניהם בטובה (ע"פ לשון רמב"ם שם הי"א ע"ש).
מי שמכרוהו בית דין יש לו לרבו ליתן לו שפחה כנענית וכופהו על זה כדי שיוליד לו ממנה עבדים והרי היא מותרת לו, אליבא דרב שהלכה כמותו באיסורי (ו)אפילו היה כהן מותרת לו כל ימי עבודתו, שנאמר אם אדוניו יתן לו אשה וגו' והמוכר עצמו אסור בשפחה כנענית, ואף מכרוהו ב"ד אסור בשפחה כנענית עד שתהיה לו אשה ישראלית ובנים אבל [אם] אין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו שפחה כנענית שנאמר אם בגפו יבא בגפו יצא כך דרשו רבותינו על פי הקבלה (ע"פ רמב"ם עבדים פ"ג הל' ג'—ד' ע"ש).
<h2>דף כב.</h2>
כל עבד עברי הרי רבו חייב במזונות אשתו הנשואה לו ולא ארוסה ושומרת יבם, וכן חייב במזונות בניו ובנותיו, במכרוהו ב"ד נאמר ויצאה אשתו עמו וכי מי הכניסה שתצא אלא מלמד שהאדון חייב במזונותיה, ובמוכר עצמו כתיב ויצא מעמך הוא ובניו עמו, ובנמכר לגוי נאמר ויצא בשנת היובל הוא ובניו עמו (ע"פ רמב"ם עבדים פ"ג ה"א ע"ש). אע"פ שהאדון חייב במזונות אשתו ובניו אין לו במעשה ידיהן ולא במציאתם כלום אלא הרי הן של עבד עברי (עי' רמב"ם שם ה"ב).
